גלריית מוניו קיבוץ כפר מסריק
Print
חוויה קיבוצית

תערוכות שהוצגו - גלריית מוניו

מאה מטר

תערוכת צילומים מהארץ ומהעולם מימי הקורונה
אוצרות: אפרת פלד שדה

במהלך חודש מרץ העולם אותו הכרנו עצר מלכת. הקורונה התפשטה בעולמנו ובתוך כמה רגעים חיינו השתנו. שגרת חיי היום יום בבית, בעבודה, עם המשפחה ובפנאי קיבלו תפנית חדה ומשמעותית. ערב ערב במהדורת החדשות עודכנו כמה המצב עלול להיות מסוכן ולהידרדר במהירות.

אט אט ההגבלות סגרו אותנו ועלינו; לא ניתן היה להיפגש עם קרובינו האהובים, בתי הספר נסגרו, עסקים ננעלו, למעלה ממיליון איש יצאו ממעגל העבודה, הכבישים התרוקנו, התכנסנו משפחות גרעיניות ספונות בבתים, עטינו מסיכות וכפפות, חגגנו את החגים והמועדים בגפנו ונקודת האור היחידה ביום הייתה היציאה מהבית לטיול בטווח ה’מאה מטר’. העולם הפך לווירטואלי, הרשתות החברתיות היוו עבורנו מעין “יציאת חירום”, אפשרו לנו לתקשר ולשתף את העולם במה שעובר עלינו.

ה”זום” הפך לכלי עיקרי למפגשים עם המשפחה, ללימודים ולעבודה והתחלנו לצאת לסיורים וירטואליים ברחבי הארץ ובעולם. המשפט “העולם כפר גלובלי קטן” קיבל משנה תוקף.

בתקופת הקורונה אנשים התמודדו עם מציאות חדשה. לחלקנו מאתגרת מאוד כלכלית, חברתית ונפשית, ולאחרים הייתה זו מציאות נפלאה מלאה בחופש וקרבה לעצמם ולבני משפחתם.

הייתה זו גם תקופה שאפשרה לעצור רגע להתעכב ולהרהר על מה שבאמת חשוב בחיים. על אהובינו, מטרותינו וחלומותינו. 

שותפינו לתערוכה, “שותפות ביחד גליל מערבי”, אשר שמרו על קשר עם הקהילות היהודיות מעבר לים, מקום בו הקורונה הכתה ביתר שאת, הזמינו את אנשי הקהילות לשלוח תמונות המבטאות את שגרת יומם החדשה.

התערוכה קרמה עור וגידים הודות לפייסבוק – ומהר מאוד אנשים שיתפו את התמונה האחת שעבורם שיקפה את תקופת הקורונה.

תמונות מהמרחב הביתי, מחגי ומועדי ישראל, מהנופים הקרובים של הפריחה בבית או בחצר, מנופי טיולי המאה מטר, מההפגנות הרבות שהתקיימו אך סוקרו מעט או מהעבודה החיונית אותה המשיכו או שאליה התגייסו בתקופת הקורונה.

תודות לכל תושבי אזור הגליל המערבי, לחברים מרחבי הרשת החברתית והקהילות היהודיות בחו”ל ששיתפו תמונות וסיפורים לתערוכה זו.

סינרגיה

להקת המחול הקיבוצית
צילום: אייל הירש | אוצרת: אפרת פלד-שדה

בקיבוץ געתון שבלב הגליל המערבי הוקמה ונוסדה בשנת 1973 להקת המחול הקיבוצית על ידי יהודית ארנון ז”ל. סביב להקת המחול  הוקם בהמשך כפר מחול בינלאומי תוסס ומיוחד במינו.

כיום עומדת הלהקה תחת ניהולו האמנותי של רמי באר בשורה אחת עם להקות המחול המודרני מהטובות בעולם ומייצגת את ישראל בפסטיבלים בינלאומיים חשובים ומרכזיים מעל בימות מחול מובילות.

החברות בלהקת המחול הקיבוצית היא שונה באופייה ובדרך החיים מכל להקה אחרת בארץ ובעולם, כשהחיים החברתיים מתערבבים בעבודת הלהקה והרקדן נמצא עם חבריו ללהקה כמעט 24 שעות ביממה באותו קיבוץ קטן, ירוק ושקט.

התערוכה “סינרגיה” מפנה את הזרקור לעולמם הפנימי של הרקדנים. לצירופם של אינדיווידואלים לכדי קבוצה, להקה, הפועלת יחד ונעה בשיתוף פעולה בחלל. הסינרגיה בין העולמות האישיים החשים תשוקה לתנועת הגוף לבין איחוד התנועות האינדיווידואליות המתרכזות יחדיו למופע. הסינרגיה באה לידי ביטוי דרך עדשת המצלמה, דרכה מתבונן ברגישות רבה אייל הירש ובוחן את התנועה האישית של הרקדנים מחד ואת תנועתם כגוף אחד בחלל מאידך. על הבמה, בחזרות ומאחורי הקלעים.

התערוכה עוסקת בפרשנות האישית והקבוצתית מהו המחול עבור הרקדנים. מהיכן נובעת התשוקה לריקוד ועל איזה צרכים עונה עבורם תנועת הגוף וההתמסרות הטוטאלית לחיי הריקוד . הרקדנים התבוננו פנימה, בנפשם והעלו על כתב, בשפתם, את מחשבותיהם ורגשותיהם.

״המחול עבורי הוא האמנות שלי, והאמנות היא מקום של שחרור שהכל מותר בו ללא הגיון, כשאני רוקדת אני מתמסרת ומתמכרת לתחושה של הרגע , ממש כמו במדיטציה, זה נותן למקומות הכי עמוקים של נפשי לבוא לידי ביטוי, תוך כדי הזכות והשליחות שאני מרגישה על הבמה יחד עם האנרגיה של הקהל״, שני כהן (ישראל)

“ריקוד הוא דרך למצוא את עצמך ולאבד את עצמך באותו זמן”, טריסטאן (אוסטרליה)

“זוהי אמנות חיה, תשוקה, כמו תנועה אנטנסיבית של הנשמה שקשורה לכוונה טובה או אפלה. דרך צנועה לבטא את עצמך בתוך חופש יפיפה”, ליאה (ספרד)

התערוכה מבקשת לגעת מעבר לתנועה, באנרגיה שמתרחשת על הבמה דרך קומפוזיציות מורכבות בחלל הבנויות מהגוף האנושי, מהרקדן הבודד, הויזואליה שלו, הביטוי האישי שלו ובמקביל התבוננות ביחסים ובקומפוזיציה הרחבה הנוצרת ע”י הקבוצה.  

הנגיעה שמעבר לתנועה מתוארת ע”י מגן “לרקוד זה ליצור חוויות  על מנת לחשוף את הקשרים הטהורים ביותר שלנו – עם עצמנו, עם הסביבה שלנו וזה עם זו” , מגן (ארה”ב)

השראה במראה
מיזם קהילתי 8.3.2019 – 31.8.19

צילום: הדר שמאלי, ענבל אור-לב, רמי כהן שמאלי, אסנת אבנון
איפור: נעמי שמאלי, שני טובול, אביגיל עמר
שיער ופאות: רווית שיפר, אלי טובול, לודה – תאטרון חיפה
עיבוד תמונות: דודי קורן, אסנת אבנון

אתם עומדים להיכנס לתערוכה מרגשת שמנסה לענות על השאלות – מי היא דמות שמהווה השראה עבורי? מה היא עשתה? על מה היא לא מוותרת? איפה היא מגלה אמפטיה ורגישות לאחר? מה חשוב לה? וגם על השאלה – במה אני דומה לה…?

65 נשים מהקיבוץ, מגיל 18 ועד גיל 89, העזו להתמודד עם שאלות אלו – כל אחת בחרה אישה שמהווה עבורה השראה: אישה שנותנת כוח ותקווה, אישה שמאפשרת חיבור עם אבא שנפטר, אישה ששירתה נותנת נחמה גדולה, אישה שמעוררת לעשייה, אישה שמסמלת את הרצון לעשות טוב ולהביא לשינוי חברתי… – כל אישה והיחודיות שלה, העוצמה והמסר שמביאה איתה לעולם. ולהשלמת החיבור לאותה אישה שמהווה השראה, נערך צילום של האישה מהקיבוץ בדמותה של האישה שבחרה, צילום שמנסה לשחזר את המיקום, תנוחת הגוף, הביגוד, האביזרים הנילווים והמבט.

הנשים שהשתתפו מספרות על חוויה מרגשת, מעצימה. עבור כל אחת לדייק לעצמה במה היא מאמינה ומה מרגש אותה, ולאחר מכן להצטלם ולנסות לחוש כאותה דמות, להביט באופן זהה, לשדר את העוצמה והרוך – החוויה הזו הייתה משמעותית למצטלמות.

בתערוכה תוכלו להכיר זמרות, משוררות, ספורטאיות, עיתונאיות, שחקניות, רקדניות, סופרות, אמהות מסורות, פוליטיקאיות, מדעניות, נשים פורצות גבולות, “נשים של” שמוכיחות שגם להן יש מה לתרום, ועוד ועוד – תחשפו לסיפור חייהן ולמה הן נבחרו להיות דמות להשראה.

התערוכה מרשימה ומרגשת והיא מהווה חלק בתהליך קהילתי שהוא הוא לב העניין. לתערוכה קדמו חודשים של עשייה נרחבת, שהיו מעורבות בה כ-100 נשים מהקהילה – כל אחת בדרכה. חלק היו שותפות באיתור הביגוד המיוחד והפריטים מהתמונות (עגילים, מדליות, כובע מיוחד..), ואף ביצירת האביזרים הנלווים במקרים מסויימים, חלק באיפור ובסידור השיער למצטלמות, בצילום הנשים, ובצילום מאחורי הקלעים, חלק בהכנת כיבוד לימי הצילום, חלק בעריכה של הטקסטים האישיים, בעיבוד התמונות, בהפקת ערב הפתיחה, בהכנת הגלריה, הצטרפו גם בנות קיבוץ מבחוץ, ונציגי הקיבוץ השכן והמצטלמות עצמן – כולנו שותפות בעשייה ובחוויה. והכל הכל בהתנדבות מלאה! הפרוייקט כולו נעזר בתמיכה קטנה מאגף התרבות ומתנ”ס מטה אשר, ועזרה בהדפסה מדוקרט וממרכז התיירות – וכל העבודה הרבה נעשתה בהתנדבות – ובכך גילינו כולנו את אותן התכונות שכל כך ריגשו אותנו אצל הנשים שבחרנו: התגייסות למען מטרה משותפת, נתינה במלוא הלב וכוח נשי מאוחד ועוצמתי.

ואחרי כל התמונות, חשוב לזכור כי כל אחת מאיתנו היא השראה, לחלומות שלה, להישגים, להצלחות ולתקווה.

מוזמנים להיות חלק מהחוויה בעודכם פוסעים בין התמונות ושואלים עצמכם – מה מהווה עבורי השראה? מה יש בי שמעורר השראה?

 

עפר אילת-רייז, עילית שדה-קורן, ענבל רמץ, סיון שושן-זקין, רחלי שדה וליאור בירק עמדור.

מבעד לרעלה ולמסיכה

אוצרות: אפרת פלד שדה ויעל ניצן
תאריכים: 26.12.2021 – 21.05.2021

“אם סבתי היתה מאנוסי משהד ובמהלך חייה באיראן היתה עטופה בצ‘אדור כמנהג הנשים המוסלמיות.

סבתי, לאחר שעלתה לישראל, בשנות השלושים של המאה שעברה, התהלכה ללא מטפחת רוב ימי חייה, היא ראתה בצ‘אדור סממן מדכא, זכר לחיים אחרים”. (יעל ניצן)

עם השנים התפתחה אמביוולנטיות כלפי עיטוף הראש והפנים, נשים מכסות את ראשן מתוך אמונה דתית, והמבט החילוני שמופעל לכיוונן מסמן אותן כמדוכאות. התכסות נשים ברעלה או מטפחת ראש, באסלאם או ביהדות, מטרתה העיקרית היא לשמור על צניעות האישה בתוך עולם גברי.

בעוד שהרעלה נתפשת ככלי לדיכוי של נשים על ידי גברים, הרי שפמיניסטיות מוסלמיות רבות ופמיניסטיות דתיות יהודיות מעניקות פרשנויות נוספות ורחבות יותר לכיסוי ולהסתרה ותופשות אותם כאפשרות לאקט עצמאי של בחירה מודעת של נשים. בשנת 2004 חוקק חוק הרעלה בצרפת האוסר על נערות מוסלמיות ללבוש את כיסוי הראש המסורתי בבתי הספר. 

האוכלוסייה המוסלמית ראתה בחוק פגיעה בחופש הדת והפולחן בשל העובדה שהחוק יוצר עימות בין זהות לאומית הגמונית לזהות של מיעוט אתני. ההתנגדות העזה לחבישת הרעלה במדינות דמוקרטיות ליברליות הופכת את השימוש בה לאקט של מחאה בקרב נשים פמיניסטיות מוסלמיות כנגד המערב. הרעלה של האשה הוא אחד מחלקי הלבוש הכי טעונים סמלית, כחלק מן הלבוש המודרני, יש בה פרובוקטיביות, למרות שהיא בעצם מסתירה. לבישתה מעבירה רעיונות סותרים לגבי מיניות ואמונה ומעלה שורה של שאלות ומתחים בין דת לזהות. בשנים האחרונות אנו עדים גם לדיונים ציבוריים סוערים סביב נושא לבישת הרעלה, הנתפסת באירופה ובארצות הברית, כסמל של דיכוי ופיגור ולעיתים כהגנה על פרטיות ועל הקפדה מוסרית.

המסכה שחדרה לפני כשנה לחיינו, בארץ וברחבי העולם, הביאה את כולנו, נשים, גברים וילדים לעטות מסכות על פנינו. במרחב הציבורי ולעיתים גם במרחב האישי. המסכה, שבאה להגן עלינו מפני מגיפה, אפשרה לכולנו לחוש את הקושי המתלווה לכך.  חצי פנים מוסתרות, קשיי נשימה ודיבור ותחושות ניכור ופחד. פחד מהסרתה, הן מאיום הדין הציבורי והן מאיום קונקרטי של חשיפה לוירוס.

תערוכה זו משקפת עמדתם של אמניות ואמנים לנושא, לחפש את הגישה התרבותית והרעיונית באמצעותם אמנים עכשוויים מתייחסים לרעלה, למטפחת ולמסכה גם מבחינה מטאפורית וגם מבחינת המשמעות המילולית. בתערוכה זו נכללות עבודות אמנות המוחות כנגד אפליה וסוגים שונים של טאבו מיני וחברתי, אך בה בעת הן מדברות גם על יופי ואימה. אלה יצירות סימבוליות המתייחסות לאבל, לחרדות ולכאב הדיכוי, מנקודת מבט מגדרית שבאה לידי ביטוי בציור ובפיסול. יש בהן תהיות על העבר ועל ההווה אך גם נקיטת עמדה כנגד תכתיבים דתיים וחברתיים הגוזרים על נשים (ועל גברים) כיצד להתנהג, להיראות ולהתלבש.

בתערוכה מציגים 16 אמנים ואמניות מהמגזר היהודי, הערבי והדרוזי, אשר עוסקים ביצירותיהם בנושא רגיש זה; סלווא אל נימר, דניאלה אמנט, חסיה גיבלי, נידם היאג’ני, סמירה והבי, אחמד כנעאן, דויד לויתן, היאם מוסטפה, בעז מילר, סוהא מרעי, אפרת פוייר, לילי פורן, אייבן פרר, לימור צרור ושלומית רדי.

החירות מובילה את העם

צלם: עוזי גלז
אוצרת: אפרת פלד שדה
תאריכים: 28.1.2022 – 29.3.2022

התערוכה “החירות מובילה את העם” משקפת תמונת מצב של השנתיים האחרונות דרך עין המצלמה של עוזי גלז. התערוכה מורכבת בעיקר משלושה נושאים אותם בחר לתעד כמדי שבוע.

במצלמתו נתפסים רגעים יומיומיים, של אנשים מרחובות דרום תל אביב, שעבורנו נתפסים כאנשים קשיי יום. אולם, דרך התבוננותו של עוזי אינה ביקורתית, אלא חומלת. עוזי מכבד את מצולמיו ומשאיר אותם במקומם הנוח, הטבעי, ללא ביום. הוא מתעד את מהות הרגע.

מושג החירות בא לידי ביטוי בצילומיו שנבחרו לתערוכה. החירות במשמעותה כחופש הפרט, כחופש האישי לבחור את דרכי.

בצילומי הרחוב נשאלת השאלה, האם אכן קיימת החירות הזו. האם המצולמים חופשיים בבחירתם בדרכם או שהחירות שלהם מוכתבת. שאלה פילוסופית זו נכונה לכלל התערוכה. כמה החירות שלנו, כבני האדם, אמיתית וכמה היא מדומה או מוכתבת על ידי החברה.

צילומי המחאות מהשנתיים האחרונות, במגזר היהודי ובמגזר הערבי גם כן עוסקים בנושא חופש הפרט. תיעוד הנשים המפגינות משני המגזרים מעלות שאלות על חירות האישה על גופה, על נפשה, על ילדיה, על חופש בחירתה אל מול תכתיבים, איסורים וחוקים חברתיים בלתי כתובים. זעקת האימהות בעקבות רצח נשים בשני המגזרים מביאה לחיבורים עוצמתיים אשר המשותף להם הוא הזעקה לחירות האמיתית.

גם זעקת האזרחים בהפגנות, חוצה גבולות מגזרים, דתות, אמונות, ועולה בהן הבקשה לאחוז בערכי צדק ושוויון, ובקשה לבניית עתיד חברתי טוב יותר נשקפת מצילומיו של עוזי המבקש להנכיח את הכאב והתקווה יחד.

מעניין לבחון את נושא הפרספקטיבה בעבודותיו של גלז. ההתבוננות מרחוק, מאפשרת חדות, ראייה תהליכית ומבקשת מאתנו הצופים, פרשנות רחבה, אולם, ההתבוננות מקרוב, מטושטשת יותר, כמו להיות בעיצומו של תהליך, ללא אפשרות לראות את סיומו.

 

כתבה: אפרת פלד-שדה, אוצרת התערוכה

 

 

 

 

הדימוי אינו מותיר אותנו לחיות במרחב של פנטזיה חסרת כיסויאלא מוביל אותנו אל העומקים שלנו עצמנו.” מוריס בלנשו

פעולת הצילום הצטרפה למלאכת ייצור הדימויים האנושית באותה תקופה שהצייר הצרפתי אז’ין דלקרואה צייר את ציורו  “חירות מובילה את העם” (1830), שכותרתו מעניקה לתערוכת הצילום של עוזי גלז את שמה ויותר מכך, הקשר תרבותי רחב  ומחייב. מאז ועד היום וביתר שאת עם התפתחות הטכנולוגיה הדיגיטלית והמרחבים הווירטואליים, התרבות החזותית בכללותה, עוסקת בשאלות על אסתטיקה ואתיקה, אשר עולות בעת מפגש בין האמנות והמרחב הציבורי, אותו מרחב שהנו מרחב משותף, הנתון למשא ומתן בין שחקנים שונים.

התבוננות בתצלומי התערוכה, שנבחרו על ידי האוצרת, אפרת פלד שדה מאפשרת לנו להימצא במרחב של מבטים מצטלבים: המבט  שלה, שלו, ושלנו, הצופים והצופות.  זהו מרחב  המשקף את תקופתנו, שהעודפות של החזותי ושרשור הדימויים האינסופי עלולים לחבל בזיקה בין הדימוי לעולם. לצד זו, אין זה מרחב הירארכי הרמטי אלא כזה המחייב ערנות ביקורתית, נקיטת עמדה ובכך, יש בו פוטנציאל לבניית סובייקטים פעילים ומעורבים.  בחירת התצלומים הקפדנית  מתוך עושר הדימויים שבאמתחתו של עוזי גלז הבליטה את מה שהיה שם וחיכה לבחירה פרשנית: תמות חוזרות, העדפות אסתטיות, ובייחוד תהיה על תפקיד המרחק, כשחקן בעל חשיבות קריטית בשדה הצילום.  כך עולה שאלת ההשתתפות והחוויה החושית-גופנית ביחסים בין הגוף בפעולה  למרחב חברתי.

בתערוכה הנוכחית, אך לא רק בה, מבחינה תמטית בולטת נוכחותן של נשים כמושא הצילום. לא נשים אלגוריות כדמות האומה בציורו של דלקרואה  אלא נשים שונות זו מזו המבקשות לממש את זכותן על המרחב. חלקן יוצאות למרחב ותובעות שינוי: הן צולמו  במהלך המחאה בכיכר פריז , בואך רחוב בלפור בירושלים בשנה שחלפה, ביניהן אלו שהקימו  את משמרת האימהות  השומרות,  לבושות אפודים צהובים, באו לעבוד את עבודת האימהות, ומימשו פוליטית  את האימהיות של הפגנת דאגה ושמירה. אחרות צולמו על ידי גלז   בצעדות של סולידריות עם נפגעות אלימות ושיצאו  למרחקים במטרה למנוע את הרצח הבא על רקע מגדרי. יש  ביניהן, מי שבחרו לפעול בספירה הציבורית ומודעות לכוחו של הדימוי המצולם  ומחפשות את המצלמה להגברת הקול , ויש מי  שביקשו את השיח עם אחרים במרחב  המשותף, המאוכלס בריבוי קולות. נשים אחרות צולמו בקהילתן, ממלאות אחר התפקיד שהוקצה להן על ידי הסדר המסורתי. אחרות נלחמות על הישרדות ולעיתים נראה שתש כוחן.

 

כתבה: פרופסור יעל גילעת, טבעון , פברואר 2022

 

גלרית מוניו, קיבוץ כפר מסריק

תיאום ביקור בגלריה: 052-8346306

סוד הפלא הקיבוצי - כפר מסריק

כפר מסריק - סוד הפלא הקיבוצי

כפר מסריק
סוד הפלא הקיבוצי

יש לכם שאלה? צרו איתנו קשר

נופש בקיבוץ לוגו

נופש בקיבוץ

חדרי אירוח
טלפון: 04-9854490
052-8346825

חוויה קיבוצית - לוגו

חוויה קיבוצית

סיורים וסדנאות
טלפון: 052-8346306

אירועים - לוגו

אירועים וארוחות

טלפון: 052-8346306

מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק

החוויה הקיבוצית לוגו פייסבוק

לוגו פייסבוק

כפר הנופש מסריק

כפר מסריק - סוד הפלא הקיבוצי

כפר מסריק
סוד הפלא הקיבוצי

איך מגיעים לכפר מסריק?

דילוג לתוכן