גלריית מוניו קיבוץ כפר מסריק
גלריית מוניו קיבוץ כפר מסריק
Print
Print
previous arrow
next arrow
חוויה קיבוצית

תערוכות שהוצגו - גלריית מוניו

תעתועי אקו ארט​

אוצרות: יעל ניצן ואפרת פלד שדה

פתיחת תערוכה: 2.12.2022

יצירה של אמנות היא חתיכה גולמית של טבע שיד אמן נתנה לה דמות ואור עיניו נתן לה צבע”
(חנניה רייכמן)

22 אמניות.ים מציגים בתערוכה “תעתועי אקו ארט” אילן שיף, אורלי רוסטוקר-בלומנפלד, אחמד כנעאן, ברכה גיא, גילי אבישר, דליה מטמון, זהר גרינבוים, חנה דהן, טל שוורץ, יעל ברלב, יגאל רוזנבלט, ליאת קירס, מאיר מרקו נימן, מירית בן נון, נויה גלפמן, נעמה סלוצקי, עדה שביט, פואד אגבריה, פולה רייקין, רוני ממן, שילה אורינגר, שרה אבנין גנישר.

אקו ארט זו אמנות שחוקרת ומגיבה לסוגיות סביבתיות. האמנות האקולוגית היא הטרנד השולט כיום בעולם האמנות, “עלינו לכבד את אמא אדמה ולא לגזול ממנה עוד”, כך הכריזה לי אדלקורט, חזאית טרנדים, אשר נבחרה לאחרונה לאחת מ- 25 האנשים המשפיעים בעולם בתחום האופנה. היא קוראת לנו לחזור להשתוקקות לטבע, כבר לפני כעשר שנים היא חזתה שהאמנות האקולוגית, תחזור אל חיינו ותשפיע עליהם באופנים וברבדים שונים – בציור, בפיסול, בצילום, בשירה, ובמיצגים. האמן משקיע את כל חושיו בחיבור האינסופי לטבע, לצמחיה, לעצים ולנוף.

התערוכה עשירה ומגוונת וכוללת ציורים ודימויים תלת מימדים, פסלים ועבודות רקמה, מוזאיקה ועבודות טקסטיל. חלק מן הדימויים מבוסס על מיחזור, שימוש בחומרים מן הטבע ושימוש בפסולת בהשפעת ובהשראת החיים והנופים סביבנו.
ל”אמא אדמה”, בחינוך האקולוגי, יש סבלנות, סובלנות והכלה של דיסיפלינות שונות. בשונה משאר הזרמים של האמנות זרם ה”אקו ארט”בא לחנך להשפיע ולהוביל לשינוי והוא חלק ממגמה עולמית שכבר שולטת באמנות שנים רבות.

העשייה האמנותית הופכת לשיקוף של המשתתפות.ים ומהווה ביטוי ממשי לחותמו האישי של כל אחד מהם. אנו שואפות שהחשיפה ליצירות האמנות יתוו דרך לחינוך ולהבנה, ליחיד ולקבוצה, שינוי עמדות בין אדם לסביבה, הטמעה של ערכים. שהאמנות תעודד מתן כבוד וגאווה לעולם מסביבנו, המסר הכללי קורא לאדם להתחבר אל הטבע, אל העבר מלא ההוד ואל השדות והמרחב היפה מסביב.

התייחסות ושמירה על איכות הסביבה הם מרכיבים מרכזיים בחיינו העתידיים על הכדור, כל שנה מדגישה ומקרבת אותנו לכאוס אם לא ננקוט בצעדים. מילת המפתח באקו-ארט היא האכפתיות:

האקו-ארט מחבר את האדם לאמנות, לנוף ולערכים של שימור סביבתי בשילוב של חפצים, כלים, אמנות וטבע.
מתוך התערוכה “הים הבוער”של סיגלית לנדאו במוזיאון ישראל: “יצירה בים המלח היא עבורי דילוג מעל העולם המתורבת אל אקס-טריטוריה – אל מערכת יפה ונוקשה שמכפיפה אותנו למחזוריות של הטבע וגם לארועים בלתי צפויים ובלתי נשלטים…. אני רואה ביצירותי גם קינה על ים שהולך ונכחד וגוף העבודה שלי הוא מזכרת ממנו” (סיגלית לנדאו, כאן גליון 81) 

״עלי כותרת״ העבודה של אורלי משדרת מסר צבעוני של תקווה וקריאה ברורה של הנעה לפעולה. פרחים גדולים בעיצוב נאיבי, הבוהקים באדום וורוד, באים לאתגר את הלך הרוח של הצופים. מראה הפרחים היפים בא לערער על התפיסות המקובעות שלנו לגבי מה שהחלטנו להגדיר כפסולת ולעורר רצון להגדירן מחדש.

מטרת סידור הפרחים כך ש״יעטפו״ את הצופים היא עוד דרך לתת ביטוי ויזואלי למצב הנפיץ בו אנו חיים – אם נשארים בתפיסות הישנות, אנחנו מוצפים בפסולת… אם מגדירים מחדש ומשנים הלך המחשבה, הרי אנחנו מוקפים בחומר גלם איכותי.

השינוי אינו רק סמנטי, הוא הישרדותי והכרחי כי כבר היום אנחנו טובעים בפסולת ובאשפה של עצמנו. אורלי יוצרת בשיטת ה- upcycling אשר מבטאת חשיבה יצירתית, חדשנית בהשארת פריטים שנידונו לפח במעגל החיים הקיים. ויותר מכך, טכניקה זו אף מאפשרת הענקת מעגל חיים נוסף לפריטים במתכונתם החדשה.

פסליו הדוממים והעציים של כנעאן בתערוכה נקראים “מעגל האנושות”, ואכן הם מחוברים לאדמה ולעצים אך מלאים ברוח האדם. בכל ציוריו יש שדות חרושים, תלמים, עצים ודמות האדם ביניהם. זה שילוב אמיתי של תושב הגליל החי בכפר, בקרב עמו.

כנעאן, אוצר אמנות ואמן רב תחומי פורה ומשפיע, תושב טמרה. נושאי יצירתו של לקוחים מסביבתו, אך גם ממיתוסים וממסורות העבר. רבות מעבודותיו נוגעות, במישרין או בעקיפין, במורכבות של חיי החברה הערבית במדינת ישראל.

שאלות של זהות אישית ולאומית המעסיקות אותו, מוצאות ביטוי באמנות המתייחסת להיסטוריה הפלסטינית. בציורים המתארים את הסביבה בה הוא חי יש נראות למורשת התרבותית הפלסטינית אך גם למציאות החיים העכשווית המשתנה. דואליות זו קיימת גם בהיבט הצורני של עבודותיו. 

בצד אלמנטים הלקוחים מהאורנמנטיקה ומהאמנות המוסלמית המשולבים בציוריו, בפסליו ניכרת השפעת הזרמים הבולטים בפיסול הישראלי, ובפיסול הבינלאומי.

“כל חיי אני עוסק באמנות, למדתי והתנסיתי בתחומים שונים ומגוונים. עם השנים התרכזתי בציור ובעיקר ציור דיוקנאות. כאמן, יש לי חובה, כל העת, לחפש דרכי ביטוי אישיות ולהתחדש בטכניקות עבודה.

במהלך 2020, בימי הקורונה, הצלחתי לשלב בין 3 אהבות: ציור, נגרות ומיחזור. פיתחתי לעצמי שפה ייחודית ליצירת פורטרטים העשויים עץ ממוחזר בשילוב פורניר.

את חומר הגלם לעבודות שלי אני אוסף בדרכים: שאריות שאיש אינו חפץ בהן, שברים שהזמן הטביע בהם את אותותיו, משטחים עם טקסטורה המספרת סיפור, לוחות עם כתמי צבע מלאים בנשמה. בסטודיו אני ממיין, מפרק, שובר, חותך, מנקה ומחפש את הדמויות המסתתרות בחומר”.

ראש קרח עטור זר זהב, 2021
דיוקן עצמי בתוך שדה פורח, 2021


“בעבודותי אני מנסה להזכיר לסביבה את ארעיותו של האושר החומרי המתכלה, ממקום שבו היופי צובר דחיסות מחניקה, אני מפשיטה ומצמיחה את הזיכרון שבי. דמותי רקומה על הקיר כאלת ניצחון באריגת חוטים צבעוניים. השכפול והחזרה על השחלת החוט במחט מצמיחים את החיים.

עבודותיי עומדות על הקשר עם הנראה, עם מה שנראה בפועל בין החשוך למואר, בין גוף חי לשיירים של זיכרון שדהה. אני מפזרת בעבודות סימנים וסמלים של תמימות ושל יופי וחותרת תחתם תוך בעבוע של יצר זעקה וגעגוע.

אני מעבירה את הדימוי הישיר והמדומה אל רובד תודעתי מורכב ומסתורי ומבקשת ללכוד בתוכו ולתאר חוויה כמו לברוא סדר רגשי בעולם קאוטי.

עבודותיי מופקעות מזיכרון פרטי והופכות לשדה מנטלי קולקטיבי ורחב בו
הדימויים נראים השייכים לטריטוריה של זיכרון משותף… מתחת לחוטים השזורים טמון סודם המרתק של החיים, והעבודה היא ביטוי למלחמה הקבועה, למציאת איזון דק בין סדר לכאוס, בין חיים למוות, בין חומר לרוח”.

הפרקטיקה של אבישר נעה בין ייצור אובייקטים למיצג. התהליך כולל חקירה מעמיקה של חומרים ותנועה, כאשר הם הופכים כל עבודה מבפנים החוצה ומתארגנים מחדש לכדי קומפוזיציות אינטנסיביות שופעות צבע. פיסול, מיצב, ומיצגי וידאו הם הכלים העיקריים לחשיפת “הבשר” בעבודות.

העבודות של אבישר מתייחסות למרחב התערוכה כגבול זמני, ופועלות במצב נוודי- קיומי שמהווה פרקטיקה בסיסית ליצירת סביבה פרגמאטית, אותה תופס אבישר ככר פורה לבניה, להשתכנות ולשינוי צורה.

עבודתו של אבישר בסטודיו מדמה מפעל של איש אחד העוסק בייצור המוני, אליו נאספות שאריות של בד, נייר, עץ, קרטון, וחומרים פלסטיים ברי השגה. החומרים נתפרים ומתכנסים לכדי צורות ודימויים שהופכים מאוחר יותר לאובייקטים. פעולות אלו גובלות ביצירה כפייתית שמונעת מן החרדה של אבישר להתרוקן כליל.

המוטיבציה של העבודות פועלת אם כן,  לא רק כתהליך מתמשך, אלא כמהות בפני עצמה. (ויקיפדיה)                                           

 

• בד בבד בכותל – היצירה עשויה מדי כל חיילות צה”ל.  תצלום הצנחנים בכותל המערבי הוא תצלום מפורסם מאת הצלם דוד רובינגר מ-7 ביוני 1967, עת כיבוש ושחרור העיר העתיקה והכותל המערבי בידי צה”ל במלחמת ששת הימים.

• דאלי – וילון עשוי צינורות השקיה מהחקלאות. סלבדור דאלי היה צייר סוריאליסטי ספרדי-קטלאני ,שיצר יצירות בלתי שגרתיות. יצירה זו של דאלי, משתנה עם כל תנועה של הווילון.

• אשליה – תמונתה של הזמרת, יהודית רביץ עשויה משטח pvc שחור  חתוך בלייזר לפסים בעוביים שונים. באשליה האופטית מתקיימת תפיסה חזותית מוטעית של תמונה,  המידע החזותי נאסף בידי העין ומתורגם על ידי המוח לכדי התמונה של הזמרת.

 

“הייחודיות שלי כאמנית זה שימוש בחומרים מהסביבה בה אני חיה: המדבר והחקלאות.  חומרים שונים שאני נתקלת בסביבתי, מגרים את הדמיון ומביאים לשטף של רעיונות ליצירה בחומר הזה. אין הגבלה לחומר: צינורות, טפטפות השקיה, רשתות, ארגזים ועוד מגוון רחב של חומרים שהפכו ליצירות אמנות”.

 

דליה מטמון, אמנית רב תחומית היוצרת יצירות ותמונות מחומרים ייחודיים וחדשניים. מתגוררת במושב עין יהב.

“היצירה היא חלק משמעותי בחיי, חלק שעוזר לי לומר דברים ולהביע את עצמי ללא צורך במילים. האמנות היא מהות חיי: הדחף ליצור, לחקור חומרים, להתנסות כל פעם במדיה שונה, ללמוד מחדש.

יש גם את ההתכווננות שבעשייה היצירתית. הספונטניות שמתרחשת במציאות תוך כדי תנועת היצירה, היכולת לבטא רגשות, העשייה המרתקת  והתצוגה. אני נמשכת לתחום המופשט, הצבעוני, לאמנות שמעוררת בי רגש. לאחרונה אני עוסקת הרבה באמנות הטקסטיל, רקמה וליבוד.

זהר גרינבוים, אמנית פעילה, יוצרת, תושבת כפר סבא. יוצרת בסגנון אינטואיטיבי, הנובע מחיבור אישי, אסוציאטיבי, פנימי. בטכניקות מיקס מדיה, שילוב חומרים. (art journal).

“העבודה בחלקה אינטואיטיבית, כשהחומר והטכניקה מובילים והנושא נרקם תוך כדי העבודה. בהתחלה יש רעיון, ואז נוצר חיפוש אחר החומר והטכניקה להבעת הרעיון”.

 

חנה דהן, אמנית רב תחומית העובדת בחומרים שונים: טקסטיל, נייר, עץ, מתכת, זכוכית. יוצרת בטכניקות מגוונות בהתאם לסוג החומר בו היא משתמשת, ולא בהכרח בטכניקה האופיינית לחומר. הנושאים בהם היא  עוסקת הם בדרך כלל אישיים ולפעמים חברתיים.

“המפגש והדיאלוג הפנימי שלי כאמנית ויוצרת מונע מתוך עולמות פנימיים וחיצונים כאחד. שיחות נפש וחילופי עונות, מוסיקה מתנגנת או סרט מרגש מביאים אותי ישר לעולמות חומריים מגוונים היוצרים שפה משותפת על גבי קנבס, אבן, עץ סחף או כל חומר אחר. כל מה שנע סביבי ובתוכי מתורגם ליצירה כאשר לרוב אין היא מתוכננת מראש ורק לקראת סופה מתרכזים החומרים לקומפוזיציה ודימויים ברורים ובהירים יותר.

מעת הקורונה הים הפתוח וההליכה על חופיו מהווים בעיקר את מירב השראתי ליצירה וכך גם החומרים הנאספים לסטודיו. החומרים מחוף הים נשארים טבעיים כמעט כמו במערומיהם הם מספרים את סיפורם וכך הם משתלבים בסיפור ובמסע שעושים מטופלי בשיחות הנפש העמוקות בחדר הטיפול.

אלו עם אלו רוקמים בעדינות מרקמים אנושים המרגשים אותי בכל פעם מחדש, החומר והיצירה, ולכן היצירה שלי אינטואיטיבית ומרגשת”.

שורץ, אמנית גלילית בוגרת בצלאל דוקטור לפסיכולוגיה.

“אני מקבל מהחפץ שאני מוצא את ההשראה, וצורתו בדרך כלל קובעת את התוצאה”, הוא מסביר.  בעידן זה שבו אנו מודעים ומבינים את הנזקים שהפסולת גורמת לכדור הארץ, הפסלים מעלים על נס את המיחזור והפחתת הצריכה. חלודה, שריטות, כיפופים וכתמי שימוש מספרים לנו כי החומרים והכלים טומנים בחובם סיפורים מן העבר, המתגלים מחדש בצורתם המפוסלת.

יגאל רוזנבלט, מתגורר ויוצר בישוב צורית במשגב. למד צילום ב”קמרה אובסקורה” בתל אביב ובאקדמיה לעיצוב באינדהובן, הולנד.

במשך שנים עסק בעיצוב גופי תאורה מחומרים ממוחזרים וכיום מפסל פסלים קטנים, בעיקר מנירוסטה, כשחומרי הגלם שלהם נמצאים בכל בית, בכל מטבח. רגע לפני שכלים אלה מגיעים לאשפה, משנה יגאל את ייעודם המקורי ומעניק להם חיים חדשים.

המיצב שמוצג בתערוכה נקרא “קומת קרקע” ועוסק בעברה של משפחת מהגרים.

הוא מורכב מכדור של כוסות רוח, שהן חפצים אשר הקשרם גלותי, וכאן הן מוצגות לראווה כמו כדי “להוציא החוצה את החולי” ולהעמיד בחזית את המוסתר והמוכחש. כפי שדרכן להיצמד לגוף באמצעים של שאיבה ויניקה, כוסות הרוח “חודרות” ומותירות סימן בדומה לתרבות “משם” , אשר טבוע בי כאמנית על אף ניסיונותיי להתנער מהגנטיקה התרבותית הגלותית.

“אני אמנית רב-תחומית שעוסקת בריבוי טכניקות ומתחברת לעבודה המשלבת אמנות עם קראפט. עוסקת בנושא של זהות דרך זיכרונות אישיים, בעזרת דימויים כמו בית, ילדה וחיות מפחידות. משתמשת בחומרים שבירים באמצעות עמלנות, חזרה ואובססיה, כדי לדבר על נושאים שקשורים בנשיות, זיכרונות ואלימות ושאובים בעיקר מתוך עולמי הפרטי”.

“יש לי צורך בסיסי להיות חלק מעולם צבעוני, שמח ומשוחרר ובמחשבות שלי כך

נראה העולם הסובב אותי: צבעוני, משתנה ובעיקר מפתיע”.

הטכניקה איתה אני עובדת מאפשרת לי לצאת להרפתקה צבעונית במהלכה אני קורעת, תופרת, משלבת, בוחרת, מחברת, פורמת, גוזרת ויוצרת את חומר הגלם הראשוני שלי, ממנו אני קורעת חלקים ומחברת אותם מחדש, שוב ושוב תוך דיאלוג מתמשך בין הידיים שלי לבדים עליהם אני סומכת בעיניים עצומות.

אני מחפשת למתוח את גבולות הצבע והחומר, וליצור חיבורים חדשים של פיסות בד עם צבעוניות משתנה. בסטודיו במושב מתן אני מזמינה אתכן לצאת להרפתקה יצירתית, לחזור לעבודת כפיים, לגעת בחומר, בשמחת החיים שבו ולאפשר לכל אחת ליצור בעצמה  תכשיט מבדים, בעל נוכחות שונה ואמירה אישית.

מאיר נימן נמשך כל חייו לפרקטי, למעשי, לאדמה ולעפר, לשורשים. ברבות השנים מצא במלאכת הפסיפס מזור לליבו הכואב, הוא החל ליצור דמויות ודימויים בעבודה עמלנית ומוקפדת מאד. עבודתו האמנותית והמושקעת זוכה כעת להוקרה ולהערכה רבה, נראה כי המאה ה- 21 מקדמת בברכה אמנים הבוחרים ליצור באובססיביות ובעבודת יד רגישה, עדינה, קפדנית  ואיטית. מאיר בחר את מורתו הגר חפץ, אמנית פסיפס מוכרת ומיתולוגית, והיא בחרה בו, תלמידיה של הגר ידועים בהקפדתם היתרה על קביעת חומר הגלם, אבן בלבד, עם שילוב אבן קיסר.

עבודתו האמנותית מצטיינת במסירות ובקפדנות יתרה. ביצירות המיוחדות הוא משקיע שעות רבות, הוא יוצר תמונה מרהיבה שרק מקרוב, כשבוחנים אותה מבינים שהיא עשויה מאבני פסיפס זעירות.

מאיר מתחבר למסורת עתיקה מאד של שימוש בנקודות או באבנים זעירות כדי ליצור דימוי אסתטי.

האמנית מירית בן נון מציירת נשים, שנוהגים לכנות אותן היום “נשות קריירה”: נשים עצמאיות, שאינן תלויות בגברים או בבעלים, ויש להן חדר משלהן, משרד משלהן, סטודיו משלהן  (חשבון בנק משלהן) וחלום משלהן.

הסופרת ווירג’יניה וולף האמינה שהכול מתחיל ב”חדר משלך”: חלל מוגדר, ולו גם קטן, שיש לו ארבעה קירות ודלת וכולו שלך: שם תוכלי לזהות את החלום, ולהיות מי שאת.

לנשים שמירית בחרה לצייר יש גם משפט-מפתח שמוביל אותן בחיים: “לכי בדרכך ואת המפקפקים תשאירי מאחור”(ליאור פרנקל-פרל); “הניחי עוגן של יכולת בתוכך” (אימי עירון).

את כל אלה מסחררת מירית בן נון לתוך הקריירה הפרטית שלה: ציור צבעוני ומרהיב, שנע בין עמלנות אבוריג’ינית לתודעה פמיניסטית. בן נון מעטירה על הנשים המצליחות שפע אדיר של צבעים ודגמים בנדיבות ובשמחת-חיים ועוטפת אותן ב”מנדורלות” (צורה דמוית שקד), שמקיפות זו את זו ויוצרות “בבושקות”.

כמו הנשים, כך גם הצורות הדגמיות של בן נון מתפצלות באופן בלתי צפוי, יוצרות צמתים ומחלפים בתוך הציור ורומזות על דרכים חדשות. הנשים המצליחות, העצמאיות, הדעתניות הללו מקבלות ממירית מתנה: הן מונפות לרמת אנרגיה עתירת-חלקיקים, אך כזו שנוטעת אותן בלב של הפנים: הן האתרוג, הן הגרעין. הן הבבושקה הקטנה ביותר, הנסיכה.        (טלי תמיר)

בציוריה ניכר כי יש הלך נפשי מורכב ועמוק. המשיכה לצבע וצורה ניכרת היטב במארג הסבוך שהיא בונה, צבעוני ומושך, פתייני אפילו.

הגלוי והנסתר הם חלק מחוויות חייה, יש כאן גם חיבור מרתק בין עוצמה ריגשית שהיא מסתירה בתוך הצורות העגולות, הסבוכות, המובילות את הצופה כמו לעומק האדמה. העושר הויזואלי מושך עוד ועוד למגוון טכניקות ופיתולים, לשרטוט מדוייק של צבעים עזים ולסבך צמחיה שממנו אין מוצא.

נויה גלפמן, נולדה בחיפה וספגה מילדות אמנות בבית של אמנים ואדריכלים, אביה האדריכל אמנון גלפמן היה צייר.

“ציור נשמה” מצויר פעם בחיים. באמצעות שם, מילה, הרגשה פנימית המתנגנות יחדיו ליצירה צבעונית ועוצמתית. “ציור נשמה” מצויר שכבה על גבי שכבה כמו דפים בספר, כך נוצר ציור תלת מימדי עם עומק אין סופי הלוקח את המתבונן למסע בזמן.

נעמה מתארת את סוד יצירתה- “צבע הוא מתנה הניתנת לאדם, עוד בימי בראשית. עבורי הוא אושר שמחה ויופי המתממש בדף… מיום היוולדי אני חיה את האמת שלי וקשובה תמיד ללב. במסע הזמן למדתי והתנסיתי בשיטות שונות עד שמצאתי את דרכי.

במהלך חיי חיפשתי את המקור ליצירה ואז נפגשתי עם שאמאן אינדיאני שנתן לי את השם – “ציירת נשמה”. מאז ועד היום אני יוצרת מאותו מקום פנימי, פשוט ושקט המאפשר חיבור לנשמה”.

אמנית רב תחומית, עוסקת בציור וצורפות.

עדה שביט אמנית מקיבוץ גבת בעמק יזרעאל נוצרת בליבה את יופיו של העולם שנים רבות. רק לפי כחמש שנים החלה ליצור בכמה תחומים במיוחד בפסיפס וברקמה.

עבודותיה מצטיינות בצבעוניות רבה, בגודש של חומרים ובעמלנות. בעבודותיה יש קיבעון וחזרתיות על תנועה ועל צורה.

החיבור של עדה לטבע הינו מובהק, בביתה יש גן פסלים צבעוני ומרתק פרי ידיה, וכן גם בדימויים בתערוכה היא משלבת עצים ופרחים.

“אגבריה נולד בכפר מוסמוס בואדי עארה. אביו היה איש מלומד בעל השכלה שעבד כמורה בבית ספר בכפר. אמו הייתה עקרת בית משכילה. סבו היה חקלאי. פואד בוגר המחלקה לאמנות של האקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל בירושלים ותואר שני באמנות ויצירה באוניברסיטת חיפה. עם סיום לימודיו בחר בדרך החיים הפלסטינית המסורתית, ושב לחיי משפחה ועבודה באום אל־פחם. 

מאז, הנושא המרכזי בציוריו הוא הפער בין החיים הבוהמיים של היוצר האינדיבידואל לבין חיי היום יום שלו בתור אב משפחה. בסגנון ציור מודרניסטי מובהק הוא מוביל את הצופה אל הנוף המקומי, נוף ילדותו האבודה. הוא חוזר אל כפר הולדתו כדי לבחון מחדש את גבולות המקום שבו הוא פועל בתור אדם בוגר מפוכח ובעל מודעות חברתית־פוליטית.

כילד היה יוצא עם סבו למטעים. הם גידלו בקר, כבשים, ובו בזמן גם היו להם אדמות עם עצי זית ועסקו בפחם לצריכה ביתית. פואד זוכר את תקופת ילדותו כחוויה מאושרת, שטבועה בו כה עמוק עד שהוא זוכר כל פרט בה, ועד היום הוא יכול להריח את הריחות. זו הייתה חוויה בלי גבולות, של מרחב פתוח, שכל כך חסרה לו היום, בחייו הבוגרים כאיש משפחה. סגנונו נע מריאליסטי-נאיבי לאקספרסיבי. ציוריו בתערוכה הם בחלקם מתוך התערוכה “מפות של זיכרון”, שהוצגה בגלריה לאמנות באום אל-פחם, אגברייה מתייחס באמנותו לביוגרפיה שלו. עבודותיו הן בעלות מאפיינים תרבותיים, אדריכליים ואסתטיים אסלאמיים, פלסטיניים ומזרחיים. ציורי השטיחים שלו עמוסים באלמנטים ארכיטקטוניים ואורנמנטליים, כמו השטיחים שהיו מונחים על רצפת בית ההורים. ציורי השטיחים הצבעוניים מפתים להתקרב אליהם ולראות את הפרטים המצוירים, אך בה בעת הם מעבירים את הצופה בין זכרונות של מקום וזמן”.   (ויקיפדיה)

“הפרויקט הראשוני שלי בתחום העיצוב הממוחזר עסק בעיקר בפחיות שימורים בשימוש חוזר, אך עם הזמן חומרים רבים נוספים “נדדו” מערימת הפסולת למיחזור אל שולחן העבודה בסטודיו וכך נוצרו הקולאז’ים הראשונים. פקקים, שברי צעצועים, כפתורים ישנים ועוד פריטים רבים שייעודם המקורי כבר נשכח קיבלו חיים חדשים. 

היצירה של הקולאז’ים מאפשרת לעורר תשומת לב והתבוננות במבט שונה בחפצים הקטנים המושלכים כלאחר יד, ועם מעט מאמץ ודמיון נוצר ערך לפריטים שרובנו מגדירים כחסרי ערך”.  פולה רייקין, אמנית גלילית מהישוב גילון,  מעצבת חפצים שימושיים ודקורטיביים מחומרים בשימוש חוזר.                                                                                          

“יצירותיי נוצרות תוך פעילות אינטנסיבית, כמעט אובססיבית, מתוך צורך קדחתני בביטוי עצמי בלתי מרוסן. התכנים נובעים מעולמי הפנימי. ההתעסקות שלי בשאיפה להיראות במלוא הצבעוניות והזוהר לצד הפנטזיה להיעלם ולקמול הם המניעים אותי ליצור ולכן הצבעוניות בעבודותיי מפצה על קיום אנושי עגמומי ומדוכא.

היצירות אינן מתוכננות, הן אסופה של שברים, עשויות מחומרים שלרוב קיימים אצלי בבית (צעצועים מקולקלים, כלים חד פעמיים, חרוזים, בדים קרועים ועוד.)

במהלך תהליך היצירה אני משנה את העבודות ללא הרף כך ש”הטעויות” הופכות לעוד ועוד שכבות של חומרים שהן חלק מהתוצאה הסופית.  ההשראה שלי מגיעה מעולמות המוזיקה ובמיוחד מסגנון ה”גלאם רוק” של בריטניה בשנות השבעים, המאופיין בין היתר בעמימות מגדרית, הופעה בימתית יוצאת דופן וטשטוש הגבול בין טירוף לשפיות”.

אמנית יוצרת ומנחת סדנאות. בעלת סטודיו בכפר גליקסון. עיקר יצירתה מחומרים ממוחזרים, על גבי “לוחות הציור” – שהם למעשה חפצים נטושים אשר נאספו והפכו לחלק מיצירות האמנות. המפגש בין החפץ החלוד, מבוקע, גרום ושרוט, יחד עם הדמויות העשויות בצורה מוקפדת ומלאה חיות והשימוש בסקאלת צבעים שכמו נלקחו מתוך ארמונות פאר – מרתק ודרמטי.

העץ המבוקע, המשופשף והחלודה, מאפשרים יחסים מרובדים, בין שכבות של חומר היוצרות משמעות וחמימות, משרים תדר של השלמה ושלום. טכניקת האסמבלאז’ מרתקת אותי עוד מילדות, יש בה משחק, פוטנציאל אין סופי ותום. בתקופה בה המסכים השטוחים ממלאים את חיינו, המגמה של החומריות הוותיקה והנושמת מזרימה איזון וערות ומוסיפה איכויות של ריפוי לחלל. סביבת העבודה, בסטודיו, היא אוסף עשיר ביותר של דימויים, מעולמות שונים, שנפגשים ביניהם בכדי לברוא משהו חדש.

גניגר – שמיכה חמה, נרקמה על שמיכה חשמלית שנמצאה ליד פח האשפה, בחוטי צמר ורקמה וחלקי רדי מייד שנרקמו על ידי וותיקי קיבוץ יפעת.

ראש מדוזה– העבודה עשויה משלד חוטי מתכת עליו סריגים פרומים, סוודרים ממוחזרים עם רקמה. הפנים עשויים מעיסת נייר.

געגועים ארוזים במזוודה–  רקמה, עיסת נייר וליבוד. 
(צילום: נמרוד גנישר)

עבודותיה של אבנין גנישר מאופיינות בצבעים עזים. היא משתמשת בחומרים מגוונים, בבדים, בסיבים ובחוטים ושוזרת מהם תמונות מחייה. חומרים וטכניקות, אשר באופן מסורתי משתלבים. אבנין גנישר פיתחה תשוקה לסיבים, בדים וחוטים בתקופת ילדותה (במעברה ואח”כ בעיר רמלה), כבת צעירה למשפחה יוצאת מרוקו ובה ארבע בנות ובן. היא ספגה את דמות אימה, אישה צנועה ששמחה לעזוב את מרוקו ולעלות לארץ ישראל ואת דמותו הפטריארכלית של אביה שדאג למשפחה ולפרנסה.

בילדותה היא עברה לגור בקיבוץ גניגר, למרות התנגדותם של הוריה אשר חששו מהמעבר. בגניגר היא אומצה בחום ובאהבה כילדת חוץ, התגייסה לצבא, ולאחר נישואיה  עברה לקיבוץ יפעת, שם גידלה את ילדיה ועבדה כמורה מחנכת בבית-הספר האזורי.

באמצעות סגנונה הייחודי, מבטאה אבנין גנישר את עולמה הפנימי על ידי יצירה ברקמה. עבודותיה מביעות עיסוק בתכנים אישיים כמו המזרחיות, זיכרונות ילדות ודמות אימה השבה וחוזרת באופנים שונים, לצד תכנים אוניברסליים וכלליים.

הצבעוניות והמילים הנשזרות בעבודותיה מחזקים ומדגישים משמעויות אישיות, החומרים, הצבעים והמחשבות חוברים יחד לכדי יצירה שלמה.

אובססיה אהובתי

אוצרות: יעל ניצן ואפרת פלד שדה

פתיחת תערוכה: 8.4.2022

בתערוכה אובססיה אהובתי מציגים 25 אמנים ישראלים. היצירות שרובן נעשו בידי נשים אמניות, מאופיינות בחזרתיות, צבעוניות, עמלנות, עבודת יד מאומצת ובשקידה יתרה על המחט, על הבד, בהדבקה, באיסוף, בחומר ובעוד מצעים מגוונים.

אובססיה היא רעיון שעליו האדם חושב ללא רצונו – מחשבות טורדניות (מחשבות פולשניות), או מעשה שהאדם עושה מתוך תחושת כפייה. המילה הושאלה במאה ה- 17 לתחום הנפשי בהקשר לרעיון שאדם עסוק בו, דבר אשר הוא שקוע בו ומהווה נדבך מרכזי בהלך הרוח שלו.

דוגמא לכך ניתן לראות ביצירותיה של LIZA LOU. האמנית הציגה במוזיאון ישראל את המיצב “עשויים להפליא”, כאשר  בנתה מטבח שלם בגודל אמיתי מחרוזים. אמנית נוספת המוכרת בישראל בזכות יצירתה הינה עפיה ז”ל, בת לעדה התימנית, אשר ציירה על כל קירות ביתה בשלומי. בעשור האחרון תערוכות רבות עוסקות במלאכות היד, ובהן מציגות בעיקר נשים.

” למלאכות היד, בישראל, משמעויות נוספות, הקשורות לחינוך הציוני בשנות החמישים והשישים ולחלוקת העבודה המגדרית שהקצתה לנשים את ניהול ענייני הבית והִדירה אותן מן החיים הציבוריים. שיעורי ‘מלאכה בנות’ שהיו נהוגים בבתי הספר היסודיים נועדו להכין אותנו לחיים, מצוידות בידע הנשי הנדרש כדי להיות רעיות טובות המיטיבות להחזיק חוט ומחט ולהטליא גרביים. הקניית המיומנויות של מלאכות היד טופחה גם כסוג של תחביב שיאפשר לנשים להעסיק את עצמן בשעות הפנאי כדי שיוכלו להמשיך לקשט בשקט את עולמם של הגברים. ואולם, מעבר לסוגיות הפמיניסטיות, יש לומר ששאלות הנוגעות לאסתטיקה וליופי מעולם לא עמדו במרכז ההוויה של החברה הישראלית ש’דלות החומר’ דבקה בה כסימפטום. שרידים של אורח חיים סוציאליסטי עדיין ניכרים בקוד תרבותי-אתי המעדיף פשטות, צניעות ועוני חזותי על פאר המדיף ריח של בורגנות. שולמית קובו, בת קבוץ, העידה על חסך גדול באסתטיקה, שהיה חלק מהצמצום והסגפנות שבהם דגלה החברה הקיבוצית, והתוודתה על רצונה העז לפצות את עצמה בעיסוק אובססיבי ביופי ובקישוטיות” (תמי כץ פריימן,  “אוברקראפט”) 

התערוכה “אובססיה אהובתי” משקפת את האופן הטבעי בן נטמעה מלאכת היד בתוך השפה האמנותית הישראלית. מחומרי פולקלור ומאמנות שימושית הן הפכו לאמצעי ביטוי מקובל. יצירות רבות בתערוכה אף מדגימות את הדרך הארוכה שעשתה מחאת הנשים באמנות מאז האקטיביזם הפוליטי בתחילת המאה העשרים ועד הבחירה המחודשת להכניס את הטכניקות הללו לתוך יצירותיהן. במרכז יצירתן עומד התהליך העמלני, הסיזיפי, אשר תוצאתו עבודה בה הושקעו מאות ואלפי שעות, הפעולה היא פעולה מונוטונית של רקמה, חיתוך, הדבקה, ותפירה.

שולי וולף בורנשטיין וגם שרון הראל בורנשטיין, יוצרות מחפצים שונים דימויים מהפנטים, הן אספו, הדביקו, וכיסו משטחים, רינה פלג יצרה מקרמיקה גופים הבנויים מפסים אינסופיים ודקים של חימר, ענת דוד ארטמן גזרה, רקמה, תפרה והדביקה. זהרה יזרעאלי, מרים מורבר, עדה שביט ונולי עומר רוקמות דימויים באלפי חוטים ומרקמים. מיסאא וימאמה מסאלחה, מגלריה אום אל פחם יצרו מקרמיקה דימויים מלאי פרטים וחוטים, מרב סודאי מציירת על דימויים שונים בצורה רפטטיבית. לאורה מרים צובעת בדים בצמחים ומהם יוצרת קולאז’ים. ימית נוי כספי העיפה לדימוי שלה נוצות ועוד חפצים על משטח מתכת חלוד. סם חלבי, אורית שמחוני וטל שקד הם דוגמא למילוי החלל הריק באובססיביות המוכרת של קווקווי צבע, עיגולים, נקודות וצבעים אינספור. שולה קובו– מדביקה חרוזי זכוכית ואבנים טובות על דימויים שונים בגדלים ענקיים. זיוה אפשטיין מרתקת ברקמה על רגבי אדמה ואיריס אוליבר רקמה וחוררה כלי מתכת. ליזה ממלי עוסקת באיסוף וחיבור טקסטיל וסריגה לכלל דימויים דימיוניים. דליה מטמון הטמיעה בעבודתה אלפי כדורי תרופות והגר חפץ יוצרת פסיפס מלא דמיון מאבנים קטנטנות.

קבוצת קרפטריה- שרה אבנין גנישר עם נורית וולפה ומירי אברמסון יוצרות יצירה שהוכנה במיוחד לתערוכה: “עבודת נמלים” שנולדה מהנאת היצירה והחברותא שביניהן. “אנו שלוש אמניות הנפגשות פעם בשבוע לעבודה משותפת, תוך כדי חיפוש ושיח על מעשה היצירה, ועל המהות והצורך להבעה אמנותית. המפגש מאפשר לנו ליצור יחד ולחוד, ולהביא לידי גמר עבודה משותפת ושלמה, כאשר כישוריה של כל אחת באים לידי ביטוי ביצירה הסופית. בעבודה עמלנית יש קיבעון וחזרתיות של תנועה ושל צורה. בעבודה שלנו אנו מתייחסות  לעבודת הנמלים העמלנית והרפטטיבית. כשמתבוננים בשיירת נמלים בולטות ההתמדה, הדבקות במטרה ושיתוף הפעולה – כך אנחנו, בעבודה המשותפת הדורשת שיתוף פעולה לאורך זמן ועבודת כפיים מרובה, יצרנו נחילי נמלים עמלניות העשויות מצמר, בד, מתכת, חוטי תפירה וסריגה”.

האמנים המשתתפים : אורית שמחוני, איריס אוליבר, דליה מטמון, הגר חפץ, זהרה יזרעאלי, זיוה וגנר אפשטיין, טל שקד, ימית נוי כספי, לאורה מרים, ליזה ממלי, מיסאא וימאמה מסאלחה (גלריה אום אל פחם), מרב סודאי, מרים מורבר, נולי עומר, סם חלבי, עדה שביט, ענת דוד ארטמן, קרפטריה- מירי אברמסון, נורית וולפה, שרה אבנין גנישר, רינה פלג, שולמית קובו, שולי בורנשטיין וולף, שרון הראל בורנשטיין.

מאה מטר

תערוכת צילומים מהארץ ומהעולם מימי הקורונה
אוצרות: אפרת פלד שדה

במהלך חודש מרץ העולם אותו הכרנו עצר מלכת. הקורונה התפשטה בעולמנו ובתוך כמה רגעים חיינו השתנו. שגרת חיי היום יום בבית, בעבודה, עם המשפחה ובפנאי קיבלו תפנית חדה ומשמעותית. ערב ערב במהדורת החדשות עודכנו כמה המצב עלול להיות מסוכן ולהידרדר במהירות.

אט אט ההגבלות סגרו אותנו ועלינו; לא ניתן היה להיפגש עם קרובינו האהובים, בתי הספר נסגרו, עסקים ננעלו, למעלה ממיליון איש יצאו ממעגל העבודה, הכבישים התרוקנו, התכנסנו משפחות גרעיניות ספונות בבתים, עטינו מסיכות וכפפות, חגגנו את החגים והמועדים בגפנו ונקודת האור היחידה ביום הייתה היציאה מהבית לטיול בטווח ה’מאה מטר’. העולם הפך לווירטואלי, הרשתות החברתיות היוו עבורנו מעין “יציאת חירום”, אפשרו לנו לתקשר ולשתף את העולם במה שעובר עלינו.

ה”זום” הפך לכלי עיקרי למפגשים עם המשפחה, ללימודים ולעבודה והתחלנו לצאת לסיורים וירטואליים ברחבי הארץ ובעולם. המשפט “העולם כפר גלובלי קטן” קיבל משנה תוקף.

בתקופת הקורונה אנשים התמודדו עם מציאות חדשה. לחלקנו מאתגרת מאוד כלכלית, חברתית ונפשית, ולאחרים הייתה זו מציאות נפלאה מלאה בחופש וקרבה לעצמם ולבני משפחתם.

הייתה זו גם תקופה שאפשרה לעצור רגע להתעכב ולהרהר על מה שבאמת חשוב בחיים. על אהובינו, מטרותינו וחלומותינו. 

שותפינו לתערוכה, “שותפות ביחד גליל מערבי”, אשר שמרו על קשר עם הקהילות היהודיות מעבר לים, מקום בו הקורונה הכתה ביתר שאת, הזמינו את אנשי הקהילות לשלוח תמונות המבטאות את שגרת יומם החדשה.

התערוכה קרמה עור וגידים הודות לפייסבוק – ומהר מאוד אנשים שיתפו את התמונה האחת שעבורם שיקפה את תקופת הקורונה.

תמונות מהמרחב הביתי, מחגי ומועדי ישראל, מהנופים הקרובים של הפריחה בבית או בחצר, מנופי טיולי המאה מטר, מההפגנות הרבות שהתקיימו אך סוקרו מעט או מהעבודה החיונית אותה המשיכו או שאליה התגייסו בתקופת הקורונה.

תודות לכל תושבי אזור הגליל המערבי, לחברים מרחבי הרשת החברתית והקהילות היהודיות בחו”ל ששיתפו תמונות וסיפורים לתערוכה זו.

סינרגיה

להקת המחול הקיבוצית
צילום: אייל הירש | אוצרת: אפרת פלד-שדה

בקיבוץ געתון שבלב הגליל המערבי הוקמה ונוסדה בשנת 1973 להקת המחול הקיבוצית על ידי יהודית ארנון ז”ל. סביב להקת המחול  הוקם בהמשך כפר מחול בינלאומי תוסס ומיוחד במינו.

כיום עומדת הלהקה תחת ניהולו האמנותי של רמי באר בשורה אחת עם להקות המחול המודרני מהטובות בעולם ומייצגת את ישראל בפסטיבלים בינלאומיים חשובים ומרכזיים מעל בימות מחול מובילות.

החברות בלהקת המחול הקיבוצית היא שונה באופייה ובדרך החיים מכל להקה אחרת בארץ ובעולם, כשהחיים החברתיים מתערבבים בעבודת הלהקה והרקדן נמצא עם חבריו ללהקה כמעט 24 שעות ביממה באותו קיבוץ קטן, ירוק ושקט.

התערוכה “סינרגיה” מפנה את הזרקור לעולמם הפנימי של הרקדנים. לצירופם של אינדיווידואלים לכדי קבוצה, להקה, הפועלת יחד ונעה בשיתוף פעולה בחלל. הסינרגיה בין העולמות האישיים החשים תשוקה לתנועת הגוף לבין איחוד התנועות האינדיווידואליות המתרכזות יחדיו למופע. הסינרגיה באה לידי ביטוי דרך עדשת המצלמה, דרכה מתבונן ברגישות רבה אייל הירש ובוחן את התנועה האישית של הרקדנים מחד ואת תנועתם כגוף אחד בחלל מאידך. על הבמה, בחזרות ומאחורי הקלעים.

התערוכה עוסקת בפרשנות האישית והקבוצתית מהו המחול עבור הרקדנים. מהיכן נובעת התשוקה לריקוד ועל איזה צרכים עונה עבורם תנועת הגוף וההתמסרות הטוטאלית לחיי הריקוד . הרקדנים התבוננו פנימה, בנפשם והעלו על כתב, בשפתם, את מחשבותיהם ורגשותיהם.

״המחול עבורי הוא האמנות שלי, והאמנות היא מקום של שחרור שהכל מותר בו ללא הגיון, כשאני רוקדת אני מתמסרת ומתמכרת לתחושה של הרגע , ממש כמו במדיטציה, זה נותן למקומות הכי עמוקים של נפשי לבוא לידי ביטוי, תוך כדי הזכות והשליחות שאני מרגישה על הבמה יחד עם האנרגיה של הקהל״, שני כהן (ישראל)

“ריקוד הוא דרך למצוא את עצמך ולאבד את עצמך באותו זמן”, טריסטאן (אוסטרליה)

“זוהי אמנות חיה, תשוקה, כמו תנועה אנטנסיבית של הנשמה שקשורה לכוונה טובה או אפלה. דרך צנועה לבטא את עצמך בתוך חופש יפיפה”, ליאה (ספרד)

התערוכה מבקשת לגעת מעבר לתנועה, באנרגיה שמתרחשת על הבמה דרך קומפוזיציות מורכבות בחלל הבנויות מהגוף האנושי, מהרקדן הבודד, הויזואליה שלו, הביטוי האישי שלו ובמקביל התבוננות ביחסים ובקומפוזיציה הרחבה הנוצרת ע”י הקבוצה.  

הנגיעה שמעבר לתנועה מתוארת ע”י מגן “לרקוד זה ליצור חוויות  על מנת לחשוף את הקשרים הטהורים ביותר שלנו – עם עצמנו, עם הסביבה שלנו וזה עם זו” , מגן (ארה”ב)

השראה במראה
מיזם קהילתי 8.3.2019 – 31.8.19

צילום: הדר שמאלי, ענבל אור-לב, רמי כהן שמאלי, אסנת אבנון
איפור: נעמי שמאלי, שני טובול, אביגיל עמר
שיער ופאות: רווית שיפר, אלי טובול, לודה – תאטרון חיפה
עיבוד תמונות: דודי קורן, אסנת אבנון

אתם עומדים להיכנס לתערוכה מרגשת שמנסה לענות על השאלות – מי היא דמות שמהווה השראה עבורי? מה היא עשתה? על מה היא לא מוותרת? איפה היא מגלה אמפטיה ורגישות לאחר? מה חשוב לה? וגם על השאלה – במה אני דומה לה…?

65 נשים מהקיבוץ, מגיל 18 ועד גיל 89, העזו להתמודד עם שאלות אלו – כל אחת בחרה אישה שמהווה עבורה השראה: אישה שנותנת כוח ותקווה, אישה שמאפשרת חיבור עם אבא שנפטר, אישה ששירתה נותנת נחמה גדולה, אישה שמעוררת לעשייה, אישה שמסמלת את הרצון לעשות טוב ולהביא לשינוי חברתי… – כל אישה והיחודיות שלה, העוצמה והמסר שמביאה איתה לעולם. ולהשלמת החיבור לאותה אישה שמהווה השראה, נערך צילום של האישה מהקיבוץ בדמותה של האישה שבחרה, צילום שמנסה לשחזר את המיקום, תנוחת הגוף, הביגוד, האביזרים הנילווים והמבט.

הנשים שהשתתפו מספרות על חוויה מרגשת, מעצימה. עבור כל אחת לדייק לעצמה במה היא מאמינה ומה מרגש אותה, ולאחר מכן להצטלם ולנסות לחוש כאותה דמות, להביט באופן זהה, לשדר את העוצמה והרוך – החוויה הזו הייתה משמעותית למצטלמות.

בתערוכה תוכלו להכיר זמרות, משוררות, ספורטאיות, עיתונאיות, שחקניות, רקדניות, סופרות, אמהות מסורות, פוליטיקאיות, מדעניות, נשים פורצות גבולות, “נשים של” שמוכיחות שגם להן יש מה לתרום, ועוד ועוד – תחשפו לסיפור חייהן ולמה הן נבחרו להיות דמות להשראה.

התערוכה מרשימה ומרגשת והיא מהווה חלק בתהליך קהילתי שהוא הוא לב העניין. לתערוכה קדמו חודשים של עשייה נרחבת, שהיו מעורבות בה כ-100 נשים מהקהילה – כל אחת בדרכה. חלק היו שותפות באיתור הביגוד המיוחד והפריטים מהתמונות (עגילים, מדליות, כובע מיוחד..), ואף ביצירת האביזרים הנלווים במקרים מסויימים, חלק באיפור ובסידור השיער למצטלמות, בצילום הנשים, ובצילום מאחורי הקלעים, חלק בהכנת כיבוד לימי הצילום, חלק בעריכה של הטקסטים האישיים, בעיבוד התמונות, בהפקת ערב הפתיחה, בהכנת הגלריה, הצטרפו גם בנות קיבוץ מבחוץ, ונציגי הקיבוץ השכן והמצטלמות עצמן – כולנו שותפות בעשייה ובחוויה. והכל הכל בהתנדבות מלאה! הפרוייקט כולו נעזר בתמיכה קטנה מאגף התרבות ומתנ”ס מטה אשר, ועזרה בהדפסה מדוקרט וממרכז התיירות – וכל העבודה הרבה נעשתה בהתנדבות – ובכך גילינו כולנו את אותן התכונות שכל כך ריגשו אותנו אצל הנשים שבחרנו: התגייסות למען מטרה משותפת, נתינה במלוא הלב וכוח נשי מאוחד ועוצמתי.

ואחרי כל התמונות, חשוב לזכור כי כל אחת מאיתנו היא השראה, לחלומות שלה, להישגים, להצלחות ולתקווה.

מוזמנים להיות חלק מהחוויה בעודכם פוסעים בין התמונות ושואלים עצמכם – מה מהווה עבורי השראה? מה יש בי שמעורר השראה?

 

עפר אילת-רייז, עילית שדה-קורן, ענבל רמץ, סיון שושן-זקין, רחלי שדה וליאור בירק עמדור.

מבעד לרעלה ולמסיכה

אוצרות: אפרת פלד שדה ויעל ניצן
תאריכים: 26.12.2021 – 21.05.2021

“אם סבתי היתה מאנוסי משהד ובמהלך חייה באיראן היתה עטופה בצ‘אדור כמנהג הנשים המוסלמיות.

סבתי, לאחר שעלתה לישראל, בשנות השלושים של המאה שעברה, התהלכה ללא מטפחת רוב ימי חייה, היא ראתה בצ‘אדור סממן מדכא, זכר לחיים אחרים”. (יעל ניצן)

עם השנים התפתחה אמביוולנטיות כלפי עיטוף הראש והפנים, נשים מכסות את ראשן מתוך אמונה דתית, והמבט החילוני שמופעל לכיוונן מסמן אותן כמדוכאות. התכסות נשים ברעלה או מטפחת ראש, באסלאם או ביהדות, מטרתה העיקרית היא לשמור על צניעות האישה בתוך עולם גברי.

בעוד שהרעלה נתפשת ככלי לדיכוי של נשים על ידי גברים, הרי שפמיניסטיות מוסלמיות רבות ופמיניסטיות דתיות יהודיות מעניקות פרשנויות נוספות ורחבות יותר לכיסוי ולהסתרה ותופשות אותם כאפשרות לאקט עצמאי של בחירה מודעת של נשים. בשנת 2004 חוקק חוק הרעלה בצרפת האוסר על נערות מוסלמיות ללבוש את כיסוי הראש המסורתי בבתי הספר. 

האוכלוסייה המוסלמית ראתה בחוק פגיעה בחופש הדת והפולחן בשל העובדה שהחוק יוצר עימות בין זהות לאומית הגמונית לזהות של מיעוט אתני. ההתנגדות העזה לחבישת הרעלה במדינות דמוקרטיות ליברליות הופכת את השימוש בה לאקט של מחאה בקרב נשים פמיניסטיות מוסלמיות כנגד המערב. הרעלה של האשה הוא אחד מחלקי הלבוש הכי טעונים סמלית, כחלק מן הלבוש המודרני, יש בה פרובוקטיביות, למרות שהיא בעצם מסתירה. לבישתה מעבירה רעיונות סותרים לגבי מיניות ואמונה ומעלה שורה של שאלות ומתחים בין דת לזהות. בשנים האחרונות אנו עדים גם לדיונים ציבוריים סוערים סביב נושא לבישת הרעלה, הנתפסת באירופה ובארצות הברית, כסמל של דיכוי ופיגור ולעיתים כהגנה על פרטיות ועל הקפדה מוסרית.

המסכה שחדרה לפני כשנה לחיינו, בארץ וברחבי העולם, הביאה את כולנו, נשים, גברים וילדים לעטות מסכות על פנינו. במרחב הציבורי ולעיתים גם במרחב האישי. המסכה, שבאה להגן עלינו מפני מגיפה, אפשרה לכולנו לחוש את הקושי המתלווה לכך.  חצי פנים מוסתרות, קשיי נשימה ודיבור ותחושות ניכור ופחד. פחד מהסרתה, הן מאיום הדין הציבורי והן מאיום קונקרטי של חשיפה לוירוס.

תערוכה זו משקפת עמדתם של אמניות ואמנים לנושא, לחפש את הגישה התרבותית והרעיונית באמצעותם אמנים עכשוויים מתייחסים לרעלה, למטפחת ולמסכה גם מבחינה מטאפורית וגם מבחינת המשמעות המילולית. בתערוכה זו נכללות עבודות אמנות המוחות כנגד אפליה וסוגים שונים של טאבו מיני וחברתי, אך בה בעת הן מדברות גם על יופי ואימה. אלה יצירות סימבוליות המתייחסות לאבל, לחרדות ולכאב הדיכוי, מנקודת מבט מגדרית שבאה לידי ביטוי בציור ובפיסול. יש בהן תהיות על העבר ועל ההווה אך גם נקיטת עמדה כנגד תכתיבים דתיים וחברתיים הגוזרים על נשים (ועל גברים) כיצד להתנהג, להיראות ולהתלבש.

בתערוכה מציגים 16 אמנים ואמניות מהמגזר היהודי, הערבי והדרוזי, אשר עוסקים ביצירותיהם בנושא רגיש זה; סלווא אל נימר, דניאלה אמנט, חסיה גיבלי, נידם היאג’ני, סמירה והבי, אחמד כנעאן, דויד לויתן, היאם מוסטפה, בעז מילר, סוהא מרעי, אפרת פוייר, לילי פורן, אייבן פרר, לימור צרור ושלומית רדי.

החירות מובילה את העם

צלם: עוזי גלז
אוצרת: אפרת פלד שדה
תאריכים: 28.1.2022 – 29.3.2022

התערוכה “החירות מובילה את העם” משקפת תמונת מצב של השנתיים האחרונות דרך עין המצלמה של עוזי גלז. התערוכה מורכבת בעיקר משלושה נושאים אותם בחר לתעד כמדי שבוע.

במצלמתו נתפסים רגעים יומיומיים, של אנשים מרחובות דרום תל אביב, שעבורנו נתפסים כאנשים קשיי יום. אולם, דרך התבוננותו של עוזי אינה ביקורתית, אלא חומלת. עוזי מכבד את מצולמיו ומשאיר אותם במקומם הנוח, הטבעי, ללא ביום. הוא מתעד את מהות הרגע.

מושג החירות בא לידי ביטוי בצילומיו שנבחרו לתערוכה. החירות במשמעותה כחופש הפרט, כחופש האישי לבחור את דרכי.

בצילומי הרחוב נשאלת השאלה, האם אכן קיימת החירות הזו. האם המצולמים חופשיים בבחירתם בדרכם או שהחירות שלהם מוכתבת. שאלה פילוסופית זו נכונה לכלל התערוכה. כמה החירות שלנו, כבני האדם, אמיתית וכמה היא מדומה או מוכתבת על ידי החברה.

צילומי המחאות מהשנתיים האחרונות, במגזר היהודי ובמגזר הערבי גם כן עוסקים בנושא חופש הפרט. תיעוד הנשים המפגינות משני המגזרים מעלות שאלות על חירות האישה על גופה, על נפשה, על ילדיה, על חופש בחירתה אל מול תכתיבים, איסורים וחוקים חברתיים בלתי כתובים. זעקת האימהות בעקבות רצח נשים בשני המגזרים מביאה לחיבורים עוצמתיים אשר המשותף להם הוא הזעקה לחירות האמיתית.

גם זעקת האזרחים בהפגנות, חוצה גבולות מגזרים, דתות, אמונות, ועולה בהן הבקשה לאחוז בערכי צדק ושוויון, ובקשה לבניית עתיד חברתי טוב יותר נשקפת מצילומיו של עוזי המבקש להנכיח את הכאב והתקווה יחד.

מעניין לבחון את נושא הפרספקטיבה בעבודותיו של גלז. ההתבוננות מרחוק, מאפשרת חדות, ראייה תהליכית ומבקשת מאתנו הצופים, פרשנות רחבה, אולם, ההתבוננות מקרוב, מטושטשת יותר, כמו להיות בעיצומו של תהליך, ללא אפשרות לראות את סיומו.

 

כתבה: אפרת פלד-שדה, אוצרת התערוכה

 

 

 

 

הדימוי אינו מותיר אותנו לחיות במרחב של פנטזיה חסרת כיסויאלא מוביל אותנו אל העומקים שלנו עצמנו.” מוריס בלנשו

פעולת הצילום הצטרפה למלאכת ייצור הדימויים האנושית באותה תקופה שהצייר הצרפתי אז’ין דלקרואה צייר את ציורו  “חירות מובילה את העם” (1830), שכותרתו מעניקה לתערוכת הצילום של עוזי גלז את שמה ויותר מכך, הקשר תרבותי רחב  ומחייב. מאז ועד היום וביתר שאת עם התפתחות הטכנולוגיה הדיגיטלית והמרחבים הווירטואליים, התרבות החזותית בכללותה, עוסקת בשאלות על אסתטיקה ואתיקה, אשר עולות בעת מפגש בין האמנות והמרחב הציבורי, אותו מרחב שהנו מרחב משותף, הנתון למשא ומתן בין שחקנים שונים.

התבוננות בתצלומי התערוכה, שנבחרו על ידי האוצרת, אפרת פלד שדה מאפשרת לנו להימצא במרחב של מבטים מצטלבים: המבט  שלה, שלו, ושלנו, הצופים והצופות.  זהו מרחב  המשקף את תקופתנו, שהעודפות של החזותי ושרשור הדימויים האינסופי עלולים לחבל בזיקה בין הדימוי לעולם. לצד זו, אין זה מרחב הירארכי הרמטי אלא כזה המחייב ערנות ביקורתית, נקיטת עמדה ובכך, יש בו פוטנציאל לבניית סובייקטים פעילים ומעורבים.  בחירת התצלומים הקפדנית  מתוך עושר הדימויים שבאמתחתו של עוזי גלז הבליטה את מה שהיה שם וחיכה לבחירה פרשנית: תמות חוזרות, העדפות אסתטיות, ובייחוד תהיה על תפקיד המרחק, כשחקן בעל חשיבות קריטית בשדה הצילום.  כך עולה שאלת ההשתתפות והחוויה החושית-גופנית ביחסים בין הגוף בפעולה  למרחב חברתי.

בתערוכה הנוכחית, אך לא רק בה, מבחינה תמטית בולטת נוכחותן של נשים כמושא הצילום. לא נשים אלגוריות כדמות האומה בציורו של דלקרואה  אלא נשים שונות זו מזו המבקשות לממש את זכותן על המרחב. חלקן יוצאות למרחב ותובעות שינוי: הן צולמו  במהלך המחאה בכיכר פריז , בואך רחוב בלפור בירושלים בשנה שחלפה, ביניהן אלו שהקימו  את משמרת האימהות  השומרות,  לבושות אפודים צהובים, באו לעבוד את עבודת האימהות, ומימשו פוליטית  את האימהיות של הפגנת דאגה ושמירה. אחרות צולמו על ידי גלז   בצעדות של סולידריות עם נפגעות אלימות ושיצאו  למרחקים במטרה למנוע את הרצח הבא על רקע מגדרי. יש  ביניהן, מי שבחרו לפעול בספירה הציבורית ומודעות לכוחו של הדימוי המצולם  ומחפשות את המצלמה להגברת הקול , ויש מי  שביקשו את השיח עם אחרים במרחב  המשותף, המאוכלס בריבוי קולות. נשים אחרות צולמו בקהילתן, ממלאות אחר התפקיד שהוקצה להן על ידי הסדר המסורתי. אחרות נלחמות על הישרדות ולעיתים נראה שתש כוחן.

 

כתבה: פרופסור יעל גילעת, טבעון , פברואר 2022

 

גלרית מוניו, קיבוץ כפר מסריק

תיאום ביקור בגלריה: 052-8346306

סוד הפלא הקיבוצי - כפר מסריק

כפר מסריק - סוד הפלא הקיבוצי

כפר מסריק
סוד הפלא הקיבוצי

יש לכם שאלה? צרו איתנו קשר

נופש בקיבוץ לוגו

נופש בקיבוץ

חדרי אירוח
טלפון: 04-9854490
052-8346825

חוויה קיבוצית - לוגו

חוויה קיבוצית

סיורים וסדנאות
(אפשר בווטסאפ) 052-8346306

אירועים - לוגו

אירועים וארוחות

(אפשר בווטסאפ) 052-8346306

מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק

החוויה הקיבוצית לוגו פייסבוק

לוגו פייסבוק

כפר הנופש מסריק

כפר מסריק - סוד הפלא הקיבוצי

כפר מסריק
סוד הפלא הקיבוצי

איך מגיעים לכפר מסריק?

סוד הפלא הקיבוצי - כפר מסריק

טבלת מידות

טישרט נשים
צווארון וי – שרוול קצר

מידהחזהאורך
S4060
M4261
L4463
XL4764
XXL4967
3XL5169

* החולצות מ- 100% כותנה
* ט.ל.ח – עלולה להיות סטייה של עד 1 ס”מ
* לחישוב ההיקף מכפילים ב- 2

טישרט יוניסקס
צווארון עגול – שרוול קצר

מידהחזהאורך
S5171
M5473
L5675
XL5877
XXL6181
3XL6583
4XL6884
5XL7086
סוד הפלא הקיבוצי - כפר מסריק

משלוחים פופ אפ קיבוצי

מסירת משלוחים תבוצע בהתאם לפירוט הבא:

הפצה עד 3 ימי עסקים מאישור בכל אזורי הארץ למעט:

  • רמת הגולן וגליל עליון – זמן אספקה תוך 10 ימים ( בימים ב’ + ה’)
  • עוטף עזה – זמן אספקה תוך 10 ימים (בימים א’ +ד’)
  • יהודה ושומרון – אחת ל-10 ימים
  • סבב שבועי אחד – ערבה דרומית / אילת / נגב דרומי / בקעת הירדן / ים המלח

– יום העסקים הראשון למניין ימי העסקים הינו היום למחרת.
– הזמנות שיוזנו לאחר 20:00 יתכן ויאושרו רק לאחר יום עסקים נוסף בהתאם לשיקולנו.
– רישום פרטים שגויים ו/או חוסר בפרטי הזמנה יתכן ויגרמו לעיכוב
במסירתה.
– הגעה של שליח אל היעד ואי יכולתו לספק את המוצר תחייב את הלקוח במלוא עלות השילוח.
– במידה ויהיה צורך בהגעה נוספת, יחויב הלקוח בשילוח נוסף.
– ימי הפעילות למניין ימי עסקים א -ה לא כולל ערבי חג וחג (ימי חול המועד יחשבו כימי עסקים רגילים)
– תיתכן פעילות בימי שישי להפחתת עומסי עבודה אך ללא מחויבות מראש.

שירות לקוחות
פופ אפ קיבוצי

פנו אלינו בכל שאלה, בקשה והתייעצות.
נשמח לעזור ולייעץ בהקדם