“יש לי צורך בסיסי להיות חלק מעולם צבעוני, שמח ומשוחרר ובמחשבות שלי כך

נראה העולם הסובב אותי: צבעוני, משתנה ובעיקר מפתיע”.

הטכניקה איתה אני עובדת מאפשרת לי לצאת להרפתקה צבעונית במהלכה אני קורעת, תופרת, משלבת, בוחרת, מחברת, פורמת, גוזרת ויוצרת את חומר הגלם הראשוני שלי, ממנו אני קורעת חלקים ומחברת אותם מחדש, שוב ושוב תוך דיאלוג מתמשך בין הידיים שלי לבדים עליהם אני סומכת בעיניים עצומות.

אני מחפשת למתוח את גבולות הצבע והחומר, וליצור חיבורים חדשים של פיסות בד עם צבעוניות משתנה. בסטודיו במושב מתן אני מזמינה אתכן לצאת להרפתקה יצירתית, לחזור לעבודת כפיים, לגעת בחומר, בשמחת החיים שבו ולאפשר לכל אחת ליצור בעצמה  תכשיט מבדים, בעל נוכחות שונה ואמירה אישית.

מאיר נימן נמשך כל חייו לפרקטי, למעשי, לאדמה ולעפר, לשורשים. ברבות השנים מצא במלאכת הפסיפס מזור לליבו הכואב, הוא החל ליצור דמויות ודימויים בעבודה עמלנית ומוקפדת מאד. עבודתו האמנותית והמושקעת זוכה כעת להוקרה ולהערכה רבה, נראה כי המאה ה- 21 מקדמת בברכה אמנים הבוחרים ליצור באובססיביות ובעבודת יד רגישה, עדינה, קפדנית  ואיטית. מאיר בחר את מורתו הגר חפץ, אמנית פסיפס מוכרת ומיתולוגית, והיא בחרה בו, תלמידיה של הגר ידועים בהקפדתם היתרה על קביעת חומר הגלם, אבן בלבד, עם שילוב אבן קיסר.

עבודתו האמנותית מצטיינת במסירות ובקפדנות יתרה. ביצירות המיוחדות הוא משקיע שעות רבות, הוא יוצר תמונה מרהיבה שרק מקרוב, כשבוחנים אותה מבינים שהיא עשויה מאבני פסיפס זעירות.

מאיר מתחבר למסורת עתיקה מאד של שימוש בנקודות או באבנים זעירות כדי ליצור דימוי אסתטי.

האמנית מירית בן נון מציירת נשים, שנוהגים לכנות אותן היום “נשות קריירה”: נשים עצמאיות, שאינן תלויות בגברים או בבעלים, ויש להן חדר משלהן, משרד משלהן, סטודיו משלהן  (חשבון בנק משלהן) וחלום משלהן.

הסופרת ווירג’יניה וולף האמינה שהכול מתחיל ב”חדר משלך”: חלל מוגדר, ולו גם קטן, שיש לו ארבעה קירות ודלת וכולו שלך: שם תוכלי לזהות את החלום, ולהיות מי שאת.

לנשים שמירית בחרה לצייר יש גם משפט-מפתח שמוביל אותן בחיים: “לכי בדרכך ואת המפקפקים תשאירי מאחור”(ליאור פרנקל-פרל); “הניחי עוגן של יכולת בתוכך” (אימי עירון).

את כל אלה מסחררת מירית בן נון לתוך הקריירה הפרטית שלה: ציור צבעוני ומרהיב, שנע בין עמלנות אבוריג’ינית לתודעה פמיניסטית. בן נון מעטירה על הנשים המצליחות שפע אדיר של צבעים ודגמים בנדיבות ובשמחת-חיים ועוטפת אותן ב”מנדורלות” (צורה דמוית שקד), שמקיפות זו את זו ויוצרות “בבושקות”.

כמו הנשים, כך גם הצורות הדגמיות של בן נון מתפצלות באופן בלתי צפוי, יוצרות צמתים ומחלפים בתוך הציור ורומזות על דרכים חדשות. הנשים המצליחות, העצמאיות, הדעתניות הללו מקבלות ממירית מתנה: הן מונפות לרמת אנרגיה עתירת-חלקיקים, אך כזו שנוטעת אותן בלב של הפנים: הן האתרוג, הן הגרעין. הן הבבושקה הקטנה ביותר, הנסיכה.        (טלי תמיר)

בציוריה ניכר כי יש הלך נפשי מורכב ועמוק. המשיכה לצבע וצורה ניכרת היטב במארג הסבוך שהיא בונה, צבעוני ומושך, פתייני אפילו.

הגלוי והנסתר הם חלק מחוויות חייה, יש כאן גם חיבור מרתק בין עוצמה ריגשית שהיא מסתירה בתוך הצורות העגולות, הסבוכות, המובילות את הצופה כמו לעומק האדמה. העושר הויזואלי מושך עוד ועוד למגוון טכניקות ופיתולים, לשרטוט מדוייק של צבעים עזים ולסבך צמחיה שממנו אין מוצא.

נויה גלפמן, נולדה בחיפה וספגה מילדות אמנות בבית של אמנים ואדריכלים, אביה האדריכל אמנון גלפמן היה צייר.

“ציור נשמה” מצויר פעם בחיים. באמצעות שם, מילה, הרגשה פנימית המתנגנות יחדיו ליצירה צבעונית ועוצמתית. “ציור נשמה” מצויר שכבה על גבי שכבה כמו דפים בספר, כך נוצר ציור תלת מימדי עם עומק אין סופי הלוקח את המתבונן למסע בזמן.

נעמה מתארת את סוד יצירתה- “צבע הוא מתנה הניתנת לאדם, עוד בימי בראשית. עבורי הוא אושר שמחה ויופי המתממש בדף… מיום היוולדי אני חיה את האמת שלי וקשובה תמיד ללב. במסע הזמן למדתי והתנסיתי בשיטות שונות עד שמצאתי את דרכי.

במהלך חיי חיפשתי את המקור ליצירה ואז נפגשתי עם שאמאן אינדיאני שנתן לי את השם – “ציירת נשמה”. מאז ועד היום אני יוצרת מאותו מקום פנימי, פשוט ושקט המאפשר חיבור לנשמה”.

אמנית רב תחומית, עוסקת בציור וצורפות.

עדה שביט אמנית מקיבוץ גבת בעמק יזרעאל נוצרת בליבה את יופיו של העולם שנים רבות. רק לפי כחמש שנים החלה ליצור בכמה תחומים במיוחד בפסיפס וברקמה.

עבודותיה מצטיינות בצבעוניות רבה, בגודש של חומרים ובעמלנות. בעבודותיה יש קיבעון וחזרתיות על תנועה ועל צורה.

החיבור של עדה לטבע הינו מובהק, בביתה יש גן פסלים צבעוני ומרתק פרי ידיה, וכן גם בדימויים בתערוכה היא משלבת עצים ופרחים.

“אגבריה נולד בכפר מוסמוס בואדי עארה. אביו היה איש מלומד בעל השכלה שעבד כמורה בבית ספר בכפר. אמו הייתה עקרת בית משכילה. סבו היה חקלאי. פואד בוגר המחלקה לאמנות של האקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל בירושלים ותואר שני באמנות ויצירה באוניברסיטת חיפה. עם סיום לימודיו בחר בדרך החיים הפלסטינית המסורתית, ושב לחיי משפחה ועבודה באום אל־פחם. 

מאז, הנושא המרכזי בציוריו הוא הפער בין החיים הבוהמיים של היוצר האינדיבידואל לבין חיי היום יום שלו בתור אב משפחה. בסגנון ציור מודרניסטי מובהק הוא מוביל את הצופה אל הנוף המקומי, נוף ילדותו האבודה. הוא חוזר אל כפר הולדתו כדי לבחון מחדש את גבולות המקום שבו הוא פועל בתור אדם בוגר מפוכח ובעל מודעות חברתית־פוליטית.

כילד היה יוצא עם סבו למטעים. הם גידלו בקר, כבשים, ובו בזמן גם היו להם אדמות עם עצי זית ועסקו בפחם לצריכה ביתית. פואד זוכר את תקופת ילדותו כחוויה מאושרת, שטבועה בו כה עמוק עד שהוא זוכר כל פרט בה, ועד היום הוא יכול להריח את הריחות. זו הייתה חוויה בלי גבולות, של מרחב פתוח, שכל כך חסרה לו היום, בחייו הבוגרים כאיש משפחה. סגנונו נע מריאליסטי-נאיבי לאקספרסיבי. ציוריו בתערוכה הם בחלקם מתוך התערוכה “מפות של זיכרון”, שהוצגה בגלריה לאמנות באום אל-פחם, אגברייה מתייחס באמנותו לביוגרפיה שלו. עבודותיו הן בעלות מאפיינים תרבותיים, אדריכליים ואסתטיים אסלאמיים, פלסטיניים ומזרחיים. ציורי השטיחים שלו עמוסים באלמנטים ארכיטקטוניים ואורנמנטליים, כמו השטיחים שהיו מונחים על רצפת בית ההורים. ציורי השטיחים הצבעוניים מפתים להתקרב אליהם ולראות את הפרטים המצוירים, אך בה בעת הם מעבירים את הצופה בין זכרונות של מקום וזמן”.   (ויקיפדיה)

“הפרויקט הראשוני שלי בתחום העיצוב הממוחזר עסק בעיקר בפחיות שימורים בשימוש חוזר, אך עם הזמן חומרים רבים נוספים “נדדו” מערימת הפסולת למיחזור אל שולחן העבודה בסטודיו וכך נוצרו הקולאז’ים הראשונים. פקקים, שברי צעצועים, כפתורים ישנים ועוד פריטים רבים שייעודם המקורי כבר נשכח קיבלו חיים חדשים. 

היצירה של הקולאז’ים מאפשרת לעורר תשומת לב והתבוננות במבט שונה בחפצים הקטנים המושלכים כלאחר יד, ועם מעט מאמץ ודמיון נוצר ערך לפריטים שרובנו מגדירים כחסרי ערך”.  פולה רייקין, אמנית גלילית מהישוב גילון,  מעצבת חפצים שימושיים ודקורטיביים מחומרים בשימוש חוזר.                                                                                          

“יצירותיי נוצרות תוך פעילות אינטנסיבית, כמעט אובססיבית, מתוך צורך קדחתני בביטוי עצמי בלתי מרוסן. התכנים נובעים מעולמי הפנימי. ההתעסקות שלי בשאיפה להיראות במלוא הצבעוניות והזוהר לצד הפנטזיה להיעלם ולקמול הם המניעים אותי ליצור ולכן הצבעוניות בעבודותיי מפצה על קיום אנושי עגמומי ומדוכא.

היצירות אינן מתוכננות, הן אסופה של שברים, עשויות מחומרים שלרוב קיימים אצלי בבית (צעצועים מקולקלים, כלים חד פעמיים, חרוזים, בדים קרועים ועוד.)

במהלך תהליך היצירה אני משנה את העבודות ללא הרף כך ש”הטעויות” הופכות לעוד ועוד שכבות של חומרים שהן חלק מהתוצאה הסופית.  ההשראה שלי מגיעה מעולמות המוזיקה ובמיוחד מסגנון ה”גלאם רוק” של בריטניה בשנות השבעים, המאופיין בין היתר בעמימות מגדרית, הופעה בימתית יוצאת דופן וטשטוש הגבול בין טירוף לשפיות”.

אמנית יוצרת ומנחת סדנאות. בעלת סטודיו בכפר גליקסון. עיקר יצירתה מחומרים ממוחזרים, על גבי “לוחות הציור” – שהם למעשה חפצים נטושים אשר נאספו והפכו לחלק מיצירות האמנות. המפגש בין החפץ החלוד, מבוקע, גרום ושרוט, יחד עם הדמויות העשויות בצורה מוקפדת ומלאה חיות והשימוש בסקאלת צבעים שכמו נלקחו מתוך ארמונות פאר – מרתק ודרמטי.

העץ המבוקע, המשופשף והחלודה, מאפשרים יחסים מרובדים, בין שכבות של חומר היוצרות משמעות וחמימות, משרים תדר של השלמה ושלום. טכניקת האסמבלאז’ מרתקת אותי עוד מילדות, יש בה משחק, פוטנציאל אין סופי ותום. בתקופה בה המסכים השטוחים ממלאים את חיינו, המגמה של החומריות הוותיקה והנושמת מזרימה איזון וערות ומוסיפה איכויות של ריפוי לחלל. סביבת העבודה, בסטודיו, היא אוסף עשיר ביותר של דימויים, מעולמות שונים, שנפגשים ביניהם בכדי לברוא משהו חדש.

גניגר – שמיכה חמה, נרקמה על שמיכה חשמלית שנמצאה ליד פח האשפה, בחוטי צמר ורקמה וחלקי רדי מייד שנרקמו על ידי וותיקי קיבוץ יפעת.

ראש מדוזה– העבודה עשויה משלד חוטי מתכת עליו סריגים פרומים, סוודרים ממוחזרים עם רקמה. הפנים עשויים מעיסת נייר.

געגועים ארוזים במזוודה–  רקמה, עיסת נייר וליבוד. 
(צילום: נמרוד גנישר)

עבודותיה של אבנין גנישר מאופיינות בצבעים עזים. היא משתמשת בחומרים מגוונים, בבדים, בסיבים ובחוטים ושוזרת מהם תמונות מחייה. חומרים וטכניקות, אשר באופן מסורתי משתלבים. אבנין גנישר פיתחה תשוקה לסיבים, בדים וחוטים בתקופת ילדותה (במעברה ואח”כ בעיר רמלה), כבת צעירה למשפחה יוצאת מרוקו ובה ארבע בנות ובן. היא ספגה את דמות אימה, אישה צנועה ששמחה לעזוב את מרוקו ולעלות לארץ ישראל ואת דמותו הפטריארכלית של אביה שדאג למשפחה ולפרנסה.

בילדותה היא עברה לגור בקיבוץ גניגר, למרות התנגדותם של הוריה אשר חששו מהמעבר. בגניגר היא אומצה בחום ובאהבה כילדת חוץ, התגייסה לצבא, ולאחר נישואיה  עברה לקיבוץ יפעת, שם גידלה את ילדיה ועבדה כמורה מחנכת בבית-הספר האזורי.

באמצעות סגנונה הייחודי, מבטאה אבנין גנישר את עולמה הפנימי על ידי יצירה ברקמה. עבודותיה מביעות עיסוק בתכנים אישיים כמו המזרחיות, זיכרונות ילדות ודמות אימה השבה וחוזרת באופנים שונים, לצד תכנים אוניברסליים וכלליים.

הצבעוניות והמילים הנשזרות בעבודותיה מחזקים ומדגישים משמעויות אישיות, החומרים, הצבעים והמחשבות חוברים יחד לכדי יצירה שלמה.